״אני רואה שהוא שם ציצית, לובש חולצה לבנה של חג, מכפתר אותה. הם אוספים את כל המחסניות האפשריות מהבית, חוסמי עורקים בכיסים, מצטיידים במה שיש, ויוצאים״.

– שרית אוחיון, אשתו של משה אוחיון ז"ל ואמו של אליעד אוחיון ז"ל

בבוקר שמחת תורה הבית של שרית ומשה (52) אוחיון המה מאורחים. הצעירים שמילאו את הבית ישנו בכל מקום: בחדרי השינה, בסלון, בכל מקום שהייתה בו מיטה או ספה פנויה. שמחת תורה הוא ה־חג, בה"א הידיעה, של אופקים בכלל ושל משפחת אוחיון בפרט: זו השנה השלישית שבה הם מארחים לחג את חניכי 'קו לחיים', ילדים בעלי מוגבלויות והחונכים שלהם, ובשנה הזו הגיעו להתארח כ־80 צעירים שפוזרו בבתי השכונה. בליל החג שאגות השמחה, השירים והריקודים נשמעו למרחוק, והציפייה לקראת תפילת הבוקר שבה ההקפות מתארכות עד שעות הצהריים המאוחרות, הרקיעה שחקים. על האירוע המורכב הזה ניצח אליעד (23) אוחיון, שהתנדב במשך שנים ב'קו לחיים' והיה הרוח החיה בו.

ב-6:30 נשמעה האזעקה הראשונה. "הבית שלנו היה מפוצץ", נזכרת שרית. ההפתעה הייתה מוחלטת. משה הסתובב ברחבי הבית, לוודא שכולם מתעוררים ואוסף את כולם לממ"ד. ביניהם, גם בעלי מוגבלויות קשות שצריך לשנע לתוך הממ"ד השכונתי. כשמבינים שהמטח רצוף, מוותרים על החזרה לשינה.

הבית של משפחת אוחיון נמצא בנקודה המערבית ביותר בשכונה, הכי סמוך לאשכול – משם מגיחים המחבלים.

כששרית חוזרת למטבח, להתארגן היא שומעת קולות ירי. היא צועקת לבעלה שיש ירי, והוא מגיב: "כן, יש אירוע. אנחנו יוצאים".  משה ואמיתי, הבן הבכור, יוצאים עם נשקים, מחסניות, חוסמי עורקים וכל ציוד אפשרי. 

בינתיים, תושבים מהשכונה הסמוכה, להם אין ממ"ד, יוצאים החוצה לראות מה קורה. חלקם יוצאים להתבונן ביירוטים, חלק למקלטים והמיגוניות. משה דוחק ודוחף אותם אל תוך המקלטים ומסביר להם איך לנעול את עצמם. הוא מזהיר אותם: "עד שאתם לא מקבלים אישור, אתם לא יוצאים משם". אבל משה יצא.

הוא רצה להגיע למחבלים, לעצור את האיום. בנו אליעד הגיע עם מפתחות הרכב והציע לנהוג, כשמשה ישב לצידו ויירה לעבר המחבלים. המחבל הראשון שהגיע לשכונה ניסה לירות לעבר נער שראה בשכונה, אך נתקל במעצור. אחרי שהצליח לשחרר את המעצור בנשק, הכדור שירה פגע דווקא במכסה המנוע של הרכב של משה. משה פורק מהרכב, מחסל מחבל שנופל על רכב ממול.

השניים התקדמו לעבר המחבלים שהתרכזו במשולש הרחובות הגורן, החיטה והתמר. ברחוב התמר נמצא ביתה של משפחת בילייה, משפחה מוכרת בקהילה. בבית אמא, שני הבנים שלה, הכלות שלהם וששת ילדיהם הקטנים. כשהירי מתחיל, המשפחה עולה לקומה השנייה של הבית, והבן הצעיר, אריאל (28), מאבטח במעבר כרם שלום, צופה מהחלון כדי להבין את תמונת המצב. הוא רואה קבוצה של חיילים יורדת ברחוב, מולם מגיע שוטר והם מכוונים את הנשקים לעברו. אריאל צועק להם: "הוא משלנו, אל תירו!". הוא לא ידע שלא מדובר בחיילים אלא במחבלים, שרוצחים את שוטר ולאחר מכן מתבייתים דווקא עליו. הם הפגיזו את הבית כהוגן ופורצים אליו.

אריאל דוחק במשפחה לצאת מהחלון האחורי ולהסתתר על הגג. דווקא הוא, שיצא מהבית אחרון, נהרג. שאר בני המשפחה, ארבעה מבוגרים וחמישה ילדים, הסתתרו במשך שעות צמודים לקיר בפחד מוות, כשהם לא יודעים מה עלה בגורלו של אריאל. את הילדים הם מחביאים מתחת לקולטי השמש כשהתינוקת בת החודש צמודה לאמא, יונקת. רק כעבור שעות ארוכות כוחות יס"מ שהגיעו למקום חילצו את בני המשפחה כשחילופי האש עדיין מתנהלים בקצה הרחוב.

בינתיים, ככל הנראה, ממרחק שני בתים מבית משפחת ביליה, משה יורה לעבר המחבלים שבחצר הבית. מאחוריו מגיח מחבל נוסף שיורה בו למוות. אליעד מספיק לדווח בטלפון "אבא נפגע!" ומתקרב אליו, אולי כדי לנסות לטפל בו ואולי כדי לקחת את האקדח שעדיין בידו. המחבלים יורים בו מאחור, ואליעד נופל על אביו. כך הם נמצאים ביום למחרת.