אחרי שאתה עובר שם בין כמה בתים, או כשאתה מגיע ממש בשניות ואחרי שאתה מגיע לכמה ממ"דים מאוחר מדי ורואה את מה שיש, אז אתה מבין שאתה במרוץ נגד הזמן".

– מנחם קלמנזון

צוות אלחנן הורכב משלושה: אלחנן קלמנזון, אחיו מנחם והאחיין איתיאל. בצהרי ה-7 באוקטובר אלחנן ומנחם יצאו מעתניאל. אלחנן היה איש מוסד, ובילה את השבת בחיק משפחתו בעתניאל. מנחם היה בכפר רתמים. כשהחלו להישמע מטחים, נפילות ויירוטים, האינסטינקט הראשוני שלו היה להישאר בקרבת משפחתו. לעומתו, אלחנן גויס לפקד על כיתת הכוננות אותה הקים. מנחם הוקפץ.

בשעה 8:20 אלחנן העיר את ילדיו בבוקר וסיפר להם על המתרחש. שי, בנו, תיאר את אותו הבוקר בעתניאל: "הוא מספר לנו שפרצו הרבה מחבלים, מצנחי רחיפה, טנדרים ופוצצו את הגדר". אלחנן היה נסער, ותיאר בצבעים קודרים את המתרחש. "זה אסון בסדר גודל לאומי, יהיו יותר הרוגים מיום כיפור", הוא ניבא.

כשמנחם הגיע לעתניאל, הוא זכה לתדרוך מקיף מאחיו. "הייתה חדירה מאסיבית ליישובים, השתלטו על יישובים שלמים", הוא אומר. הוא התייצב להגנה על היישוב עד ארבע אחר הצהריים, אז אלחנן מסמס לו: "אני אורז ויורד לדרום". לאחר התלבטות קצרה, מנחם מחליט להצטרף. בטווח, אלחנן שומע מחברים – בהם גם מפקדים בצה"ל – על ילדיהם שתקועים וזקוקים לחילוץ.

כשהתקרבו לאזור העוטף, צץ קושי חדש: מחסומים צבאיים שנועדו למנוע זליגת מחבלים צפונה ושל אזרחים דרומה. תוך כדי גילוי תושייה, אלחנן מערים על החיילים ומשכנע אותם לאפשר להם לעבור. במקביל, הוא מתכתב עם חברים מהצבא ומבין שהמקום שבו הם הכי נצרכים הוא בארי.

בדרך, הם רואים את הנורא מכל: טנדר הפוך ולידו גופות של מחבלים עם הנשקים שלהם, מטולי אר־פי־ג'י מוטלים על הכביש עם רקטות בפנים, דרוכים להפעלה. מעצם זה שאיש לא אסף את הנשק, הם מבינים את עוצמת הלחימה. בשלב הזה אלחנן כבר הבין שיש קריסה כללית.

בכניסה ליעד, קיבוץ בארי, הם נתקלו בכאוס. עשרות חיילים מחוץ לקיבוץ, מחכים להנחיות. קצינים מחלקים גזרות. אזרחים, שקרובי משפחותיהם לכודים בבתים בקיבוץ זועקים לעזרה, אך הצבא מנסה להתאפס. סמוך לשער קצינים בכירים מחלקים גזרות, עם המון יחידות שנשלחו להציל את הקיבוץ. בתוך הקיבוץ – מלחמה: "ירי קל, כבד, פיצוצי רימונים, טילי כתף, ירי פגזים, אזעקות צבע אדום, נקודות עשן מכל בית".

למרות ריבוי הכוחות, אלחנן מבין שאיש לא קיבל על עצמו את משימת חילוץ האזרחים התקועים. הם נכנסו לחלץ ילדה בת 12, סבתא בת 90 ואת כל מי שיכלו. לאורך הלילה, הם המשיכו לחלץ אזרחים לכודים, גם כשהם עצמם מותשים ומפוחדים מהבאות. העיקרון העליון בו דבקו היה ש"אסור שאנשים ייצאו כמו פליטים". הם ניסו להסיח את דעת המחולצים מהזוועות. הם התעקשו שגם במצב הזה, הם יצאו בראש מורם ולא בבושת פנים: אשה שלבשה חזייה ותחתונים קיבלה דקת חסד למצוא בגדים, או מאמץ מיוחד לאתר מכשירי שמיעה ונעליים עבור אשה מבוגרת.

בבית האחרון אליו הגיעו, הם היו מותשים. גם הסוללות בפנסים אזלו. הם הסתתרו בתוך בית, כשהאור בחוץ כבר עלה. אלחנן נכנס ראשון, פתח את הדלת וצעק "הותקלתי". צרור ירי הפיל אותו לקרקע. מותו נקבע בשער של בארי, במקום שאליו חילץ יותר ממאה מתושבי הקיבוץ.