"את רואה פצועים והרוגים,ומחכה למד"א – ומד"א לא מגיע. אז אני אומרת שם לאיזה בחור: "תקשיב, אני גרה קרוב. אני הולכתי להביא את הרכב הפרטי שלי".

ביומיום טלי חדד, 49, היא גננת. אבל לפני שמחת תורה של השבעה באוקטובר, היא לא הרגישה במיטבה. למרות תכניות מקדימות לנסוע לחמות, היא החליטה לבטל ולהישאר בבית עם בני משפחתה.

בבוקר השבעה באוקטובר, בעלה הקדים לצאת לבית הכנסת. הוא בעל קורא. בנה איתמר וחברתו, הלכו לישון מאוחר, אחרי ישיבה אל תוך הלילה עם חברים. בין החברים היו גם נהוראי סעיד וגורי, שנרצחו באותה שבת שחורה. 

כשהאזעקות נשמעו ב-6:30, כל מי שנמצא בבית נכנס לממ"ד. ברקע נשמעים מסוק ויריות, ואיתמר זיהה ירי מכלי נשק צבאיים. הוא הבין שמשהו אחר קורה. הוא לקח את הנשק שלו ויצא החוצה באמוק. חברתו התייפחה בבכי, בדאגה. טלי אמרה לאיתמר שילך, ויעשה את מה שצריך. היא יוצאת אחריו, יחד עם בתה הבכורה מיטב. "רציתי לדעת לאן הוא הולך", היא מסבירה. "זו המחויבות האישית שלי". שהירי מגיע דווקא מכלי נשק צבאיים. הוא לוקח את הנשק שלו ויוצא החוצה באמוק. טלי וביתה מיטב יוצאות מהבית ורצות אחרי איתמר. "רציתי לדעת לאן הוא הלך", היא מסבירה. "זו המחויבות האישית שלי".

השלושה מתפצלים. איתמר על הכביש הראשי, האם ובתה רצות במשעול, בין הבתים. כשצרור ירי נשמע באוויר, הן נעצרות. מכר שפוגש אותן, הוא קורא להן לשוב הביתה. אבל הן בשלהן. מאחוריהן נשמעת אשה זועקת לעזרה. היא ברחה מהבית שלה, כי מחבלים נכנסו אליו. טלי ניסתה להסות ולהרגיע אותה, אבל אז מיטב דוחפת אותה אחורה. שיירה של מחבלים מאחוריהם. היא מתארת אותם – הם לובשים אפודים ירוקים, עם סרטים על הראש, נושאים נשקים שמופנים מעלה שנושאים עוד אמצעי לחימה. הם הולכים לעבר בניין. טלי לא יודעת להסביר למה היא לא הצליחה לראות אותם, אבל כשנשמע ירי נוסף, היא מבינה שהם אכן שם. היא גם מבינה שזה הקרב שבו איתמר, בנה, נמצא. היא משלחת את מיטב הביתה, בזמן שהיא תלך לחפש את בנה. אבל מיטב נעצרת אצל משפחת זכות.

הכוחות מתחילים להגיע, אבל הם מפוחדים ומבוהלים. הם גם דורשים ממנה להתפנות, אבל היא מסרבת. הם נקלעים לזירת קרב. היא נשכבת על המדרכה, ליד תחנת האוטובוס. אלכסונית ממנה היא מזהה מחבל וקוראת לכוחות לחתור למגע. שוטר אחד נדרך ויורה לעבר המחבל, שמסתתר בתוך מיגונית סמוכה. מצדה היא שומעת קריאות 'אללהו אכבר' וצרור יריות. שוטר מרים אותה וגורר אותה למקום מסתור אחר, מאחורי עץ דקל. בינתיים, מהבניין ממנו שמעה את קריאת המוות, גוררים גופה החוצה. היא ניגשת לכסות אותה ולומר קריאת 'שמע'.

ברקע, נמשכות הקריאות על הרוגים ופצועים, אך כוחות ההצלה מסרבים להגיע. היא לוקחת את מלאכת הפינוי על עצמה, כאשר היא מסבירה לכוחות שהיא גרה בסמיכות, ויוצאת לדרך להביא את הרכב שלה. בדרך, היא נתקלת באזרח חמוש. היא מסבירה לו איך להגיע לבית שלה, עם הכדים והעציצים, כדי להביא לה את הרכב. מיטב, שהייתה בבית סמוך, שומעת את אמה ויוצאת – יחד הם רצים לבית, להביא את הרכב.

הפצוע הראשון שהיא מפנה הוא איתמר, בנה. חולצתו ספוגה בדם. מכנסיו קרועים, במאמץ לייצר חוסם עורקים. הנשק שלו מחורר ראשו מוטה הצידה. הוא שואל אותה: "אמא, מה את עושה פה?" אבל היא מעלה את איתמר יחד  עם פצועים נוספים לרכב.

מסתבר שאחרי שהתפצלו, איתמר חבר לשלושה אזרחים חמושים באקדח. שניים מהם נרצחו והוא הצליח להינצל, אך נפגע קשה בבטן. כשטלי אספה אותו לרכב, היא חשבה לנסוע לסורוקה, אך הבינה שבמצבו של איתמר, עדיף שיגיע לרפואה דחופה כמה שיותר מהר. היא הסיעה אותו לאמבולנס. גם הפצועים הנוספים שהיו ברכב פונו באמבולנס.

אחרי שנפרדה מבנה, היא חזרה אל המקום ממנו באה עוד שלוש פעמים. בסך הכול, ביצעה ארבעה סבבי חילוץ, בהם הצילה 12 פצועים.

כשהגיעה יחידה לנהל את האירוע, טלי הבינה שהיא סיימה את חלקה, ונסעה לבית החולים, לבנה הפצוע.