"חשבתי, מה אגיד לעצמי אם אני לא אכנס? איך אני אחיה עם זה אחר כך? אני יכול עכשיו לברוח ולהתחבא, אבל לא אוכל לחיות עם זה ששמעתי איך אנשים נהרגים ולא נכנסתי לנסות לעזור להם״.

– יגאל זינגר, חוקר זי"ט בימ"ר נגב

אם תשאלו את יגאל, הוא לא גיבור. רוסלן, החובש שניסה לעזור לו ולחסום את הפצעים שלו, הוא גיבור. איציק בזוקשווילי ויקיר בוכלמן, שחילצו אותו ועוד רבים אחרים עד שחטפו פגיעה מטיל, הם גיבורים. ג'יי אר. דוידוב שניסה לחלץ אותו, הוא גיבור. אלון ברד וסיוון ינין וכל 54 השוטרים שנפלו בקרבות של השבעה באוקטובר –  הם גיבורים.

יגאל עצמו התלבט בכלל אם לקבל את המשמרת על פסטיבל הנובה. העבודה הרגילה שלו כוללת חילוץ ראיות מאמצעים טכנולוגיים. מטבע הדברים, רוב העבודה היא משרדית ולא בשטח. ברוב הימים, יגאל לא לובש מדים. אולי זו הסיבה בגללה לפני שיצא למשמרת של פסטיבל הנובה אשתו התעקשה להצטלם איתו.

המשימה של יגאל, ככוח תנועה, הייתה פשוטה: ישיבה בניידת עם אורות כחולים, כדי שאנשים יוכלו לזהות את הכניסה למסיבה. הניידת חנתה בכביש בין עירוני, בפיצול בין שדרות לאופקים.  בהתאם להנחיות פיקוד העורף, נאמר לשוטרים כי במידה וישוגרו טילים ההנחיות הן לשכב על הרצפה ולהגן על הראש, ואם הדברים יגיעו לכך – לפזר את האנשים.

המסיבה התנהלה כסדרה, אך בשלוש לפנות בוקר, ארבע שעות לפני סוף המשמרת, אשתו שולחת הודעה. "הכול בסדר?" עמוק בפנים, כנראה הרגישה שמשהו לא תקין. אבל באותן שעות – הכול היה בסדר.

בשש וחצי, יגאל היה במרחק שלושים דקות מסיום המשמרת. אך לחמאס היו תכניות אחרות. השמיים התמלאו בפיצוצים. ב-7:00, כשהוא היה אמור לסיים את המשמרת, הכוחות כבר החלו לפזר את המבלים.

יגאל, שהוצב כאמור ביציאה מהמסיבה, שמע מהאנשים שעוזבים את המסיבה שירו עליהם. הוא לא האמין. אולי מדובר ברסיסים מטילים, חשב. אבל הם התעקשו. אחד מהם דרש ממנו להסתכל ברכב שלו. הוא היה מחורר בדלת הסמוכה לנהג. אנשים המשיכו להימלט מהמסיבה, חלקם פצועים.

במקביל, נודע כי מחבלים פשטו על שדרות. יגאל קיבל הנחיה שלא לאפשר למבלים הנמלטים לנסוע לשם, אלא רק לאופקים. אך המחבלים כבר החלו לחסום את הציר בעצמם, וירו לכל מי שהתקרב. הוא נזכר בשביל עפר שראה בדרך ובדק לאן הוא מגיע. נתיבות. בקשר הוא לא שמע דבר על נתיבות, וכיוון את ההמונים אחריו לשם. הוא הודיע למפקד שלו, אלון ברד, שהוא ייסע בשביל הזה וביקש שיגיד לכולם לנסוע בעקבותיו, לנתיבות. כששאל את אלון מה יהיה איתו, אלון השיב שהוא נשאר שם. הוא ויתר השוטרים לחמו עד הכדור האחרון.

בדרך הוא שמע מה קורה במסיבה. חבריו שנותרו מאחור התחננו לסיוע, ויגאל ידע שאין לתגבורת איך להגיע. בנתיבות הוא דרש ממפקד התחנה תחמושת ולהוציא כוח חזרה למסיבה, אך המפקד נערך לתרחיש השתלטות על התחנה – כפי שקרה בשדרות. לתחנה בנתיבות הגיע גם אורן זבידה, מדריך יס"מ ולוחם, ששמע את הדיווחים והגיע לתחנה עצמאית. אורן התהלב כארי בכלוב, מחפש איך לעזור. השניים חברו מיד.

הם נסעו בעקבות דיווח על מחבלים שהגיעו לנתיבות ומשם המשיכו לדיווח על מחבלים באופקים. הם נסעו וראו את הכוחות הרבים. בשלב זה, עלתה בקשר שוטרת מהמסיבה בנובה, שניות לפני שנרצחה. כשהם שמעו 'אללהו אכבר' בקשר המשטרתי, השניים הבינו שהמקום היחיד אליו אפשר לנסוע הוא המסיבה.

הם חצו את כביש 234, אותו כביש שיגאל ניסה לרוקן קודם לכן. המראות היו מזעזעים. בצדי הכביש רכבים מרוסקים, מחוררים, שנפגעו מהמחבלים שירו לכל עבר. השניים התקדמו לכיוון קיבוץ רעים, שם כמעט נפגעו מטיל RPG שנורה לעברם. הם הבינו שהניידת מושכת אש והם פרקו ממנה. הם ניסו לאתר את מקור הירי ללא הצלחה ונחלצו על ידי ג'יפ ממוגן של יחידת יואב. אך כמו הניידת, גם הג'יפ משך אש. הם הצליחו להתקדם רק כמה מאות מטרים לפני שנאלצו לעצור. הם נעמדו לצד הרכב, מנצלים את דלתות הרכב כמחסה מפני הירי ויורים לעבר מקורות הירי. במהלך חילופי האש, יגאל נפגע עם כדור אחד שפוגע בשתי רגליו. כוח חילוץ, שהובל על ידי מפקד תחנת רהט ג'יי אר דוידוב ניסה ללא הצלחה להוציא אותם. פגיעתו האנושה של יגאל הובילה אותו להשלים עם מר גורלו, אך לגורל היו תכניות אחרות. הוא שלח את איציק בזוקה ויקיר בוכלמן ז"ל, על ג'יפ מג"ב, שחילצו אותו ואת מי שהיו בג'יפ. בזכותם, אנו זוכים לשמוע על עוד גיבורים.