״החייל שבי התעורר. קיבלתי החלטה לנסוע לעזה״.
– אלוף במיל' ישראל זיו

ביום השבעה באוקטובר, יצא האלוף במיל' ישראל זיו לרכיבת אופניים באזור השרון. הוא לא ציפה שהיום הזה יהפוך לאחד המאתגרים בחייו.

"באותו יום, החייל שבי התעורר," הוא נזכר. כשהחלו אזעקות הטילים, זיו לא התרגש והמשיך ברכיבה. אך כעבור זמן קצר, קיבל מבול של טלפונים שהבהירו לו שמשהו חריג קורה בעוטף עזה. הוא הבין שמשהו חמור מתרחש והחליט לנסוע לעזה.

בידו אקדח ושתי מחסניות, זיו יצא לדרום כדי לקבל תמונת מצב על האזור שעליו הגן שנים רבות. הוא פגש במראות מזעזעים: מכוניות שרופות, גופות ופצועים. זיו נסע במהירות למוקדי הלחימה, פגש לוחמים וניסה לסייע בכל דרך אפשרית. באחד המקרים, פגש בחייל משמר הגבול ששמר על מחבל פצוע ואזוק. יחד עם הכוחות שהיו בשטח, הם הצליחו להשתלט על המחבלים ולהשיב את הסדר.

במקביל, בביתו, בנותיו וכלתו פתחו חמ"ל וסייעו לנתב קריאות מצוקה שהגיעו אליו. במהלך הנסיעה דרומה, הוא קיבל פניות לעזור באיתור ניצולים ממסיבת רעים וביצע חילוצים נוספים תחת אש כבדה.

בכל שלב, זיו הדגיש שהפחד לא היה שיטת עבודה עבורו. "יש משימה לבצע, ואם אתה נתקל, אתה יודע להגיב," הוא אמר. במהלך הקרבות, הוא רוקן את שתי המחסניות שהיו לו והצליח לחסל מספר מחבלים. הקרב נמשך כשעה וחצי, במהלכו זיו הבין שמדובר בהתקפה צבאית רחבת היקף ולא רק בחדירת מחבלים.

לאחר הקרב, זיו המשיך לחפש ניצולים ולעזור בפינוי הפצועים. הוא זוכר את מראות ההרוגים והפצועים שמזכירים לו את האסון הנורא שהתרחש. למרות כל זאת, הוא מדגיש את היוזמה והאומץ של הלוחמים והאזרחים שסיכנו את חייהם כדי לסייע ולחלץ אנשים.

"אל תדאגי, נביא את הילד," אמר לאשתו של האלוף נעם תיבון, כשהיא ביקשה עזרה בחילוץ בנה מנחל עוז. הזיכרון הזה מלווה אותו, יחד עם התחושה שהעם הזה אינו עלה נידף. "היכולת שלנו להתאחד היא הדבר הכי חזק ששרדנו בגינו במשך כל ההיסטוריה," הוא מסכם.

"תקשיב, אתם גנובים לגמרי. תקפיצו כיתת כוננות. כל העוטף שורץ מחבלים"
– גיבורי שלומית

יהודה רבינוביץ' (37), חשמלאי במקצועו ואב לשבעה ילדים, מתגורר במושב שלומית בדרום הארץ כבר למעלה משבע שנים. בוקר אחד, בעת חג שמחת תורה, הוא והיישוב כולו עמדו בפני מבחן קשה – מתקפת טרור של מחבלים חמושים שפרצו למושב פרי גן השכן.

"אנחנו מתעוררים לקולות נפץ בלתי פוסקים עוד לפני האזעקות," מספר יהודה. לאחר כמה דקות של בלבול, הוא הבין שמשהו חריג קורה. הוא התארגן במהירות, לבש את האפוד הקרמי, נשק ארוך וקסדה. "באותו רגע אמרתי לאשתי תמר, 'יש לי הרגשה שזו פעולת הסחה'."

בינתיים, הרבש"ץ של שלומית, בני משולם, קיבל דיווחים על אירועים רחבי היקף והנחה את התושבים להישאר בממ"דים. החשמל נפל והרשת הסלולרית נפלה גם היא. "הבנתי שאני לא אפקטיבי בממ"ד כי אין קליטה. אין לנו מכשירי קשר והתקשורת היחידה שלנו היא דרך הוואטסאפ," מסביר יהודה. הוא יצא החוצה לנסות לקבל תמונת מצב ולהבין מה קורה.

בסביבות 07:15 התקבל דיווח על אופנועים חשודים שנוסעים באזור. עקיבא שבת, נהג אמבולנס, אמר לו: "תקשיב, אתם גנובים לגמרי. תקפיצו כיתת כוננות. כל העוטף שורץ מחבלים." יהודה ניסה ליצור קשר עם ראובן שישפורטיש, מפקד כיתת הכוננות, אך הקליטה הסלולרית לא אפשרה זאת. הוא החליט לנסוע אליו ישירות, ומצא אותו מוכן לפעולה.

בזמן שארגן את כיתת הכוננות, יהודה מספר על תחושת הפחד שהחלה לעלות: "אני לא עושה את האחד ועוד אחד שהולך להיות שם קרב. זה משהו שהוא לא נתפס, לא הגיוני. גם כשאומרים לך שיש שבעה מחבלים עם אר־פי־ג'י, אתה בטוח שאנשים הגזימו, אולי יש אחד או שניים."

כיתת הכוננות הגיעה לפרי גן ונתקלה במחבלים. במהלך הקרב, יהודה נפצע ברגלו ונאלץ להסתתר מאחורי טנדר חקלאי. "המחבל שכבר לא מזהה אותי יורה על חלונות הרכב שמתנפצים מעל הראש שלי. הכדורים שורקים מימין ומשמאל ואני מבין שאין לי ברירה אלא לרוץ לתוך החצר של הבית השלישי," הוא משחזר. בזחילה מהירה, הצליח להיכנס לחצר ולהתמקם.

הקרב נמשך עד שעות הבוקר המאוחרות. שניים מחברי כיתת הכוננות, ראובן שישפורטיש ואביעד כהן, נהרגו במהלך הקרב. יהודה מתאר את רגעי האימה: "אני שומע את כל זה ומנסה לקרוא להם בשמות, אבל כל מה שאני שומע הוא הנשימות האחרונות שלהם ומבין שהם כבר לא איתנו."

למרות האובדן והפציעות, יהודה וחבריו הצליחו למנוע מהמחבלים לפגוע באזרחים נוספים. "במהלך הקרב, העסקנו את המחבלים וגרמנו להם להתקפל. זה מה שגרם להם לעזוב," הוא מסכם בגאווה. במלאת שלושים יום לנפילת הארבעה, תושבי שלומית קיימו אירוע הוקרה גדול והזמינו אליו נציגים ממושב פרי גן. "ההתרגשות הייתה גדולה והכרת התודה עמוקה במיוחד," הוא אומר.

סיפורו של יהודה רבינוביץ' הוא עדות לכוחו של האדם הפשוט, המוכן לסכן את חייו למען הזולת.

"אם יוסי היה בוחר לא ללכת לקרב ובקיבוץ מפלסים היו חטופים והרוגים הוא לא היה סולח לעצמו"
– ארז, אביו של יוסי טהר ז"ל.

יוסי טהר, גיבור אמיתי מהחיים, נפל בקרב האחרון שלו במאמץ למנוע ממחבלים לחדור לקיבוץ מפלסים. בשעתיים שלפני כן, הציל את חייו של חברו לוחם בשב"כ שנקלע למארב ונפצע אנושות. הוא חיסל מחבלים תוך כדי נסיעה והכווין כוחות אוויריים שמנעו מעשרות טנדרים עמוסי מחבלים לפרוץ לערי המרכז של ישראל. "מאיזה סרט הסיפור הזה לקוח?" תוהה אחיו של יוסי, ארז, "מאחד הסרטים של רמבו?".

יוסי נולד למשפחת טהר במושב עזריקם. הוא היה הילד החמישי מתוך שישה ילדים. האח הקטן, רועי, נהרג בתאונת אופנוע בשנת 2001, מה שהותיר את יוסי עם תחושת אובדן קשה. יוסי, שהיה כישרון בכדורגל, בחר בקריירה צבאית והתגייס לשייטת 13, שם הצטיין והתקדם לתפקידים בכירים בשב"כ.

בבוקר ה-7 באוקטובר, יוסי יצא מביתו במושב ביצרון במהירות למתקן ביטחוני במרכז הארץ. משם, הצטרף לצוות שירד דרומה להציל את חייו של חברו הפצוע מהשב"כ. תחת ירי רקטות וכדורי מחבלים, הצליחו יוסי והכוח שלו להגיע לפצוע ולהציל את חייו. "הבחור לוחש להם בקשר מלמולים אחרונים: 'אני לא שורד את זה', 'תבטיחו לי שאתם שומרים על אשתי ועל התינוקת'. הבחור שנהג אמר לנו שיוסי השתגע מהמשפט הזה," מספר ארז.

לאחר מכן, במקום לחזור לבור הפיקוד, יוסי החליט להוביל כוח קטן לקיבוץ מפלסים שנמצא תחת מתקפת מחבלים. הוא וחבריו הצליחו לסכל חטיפה של עובדים תאילנדים ולמנוע כניסת מחבלים נוספים לקיבוץ. יוסי נפצע אנושות ונהרג במהלך הקרב, אך בזכותו ובזכות הלוחמים שהיו איתו, תושבי מפלסים ניצלו מחטיפה ורצח. "אם יוסי היה בוחר לא ללכת לקרב ובקיבוץ מפלסים היו חטופים והרוגים הוא לא היה סולח לעצמו. הוא פשוט לא היה שורד את זה," אומר אלי, אביו של יוסי.

יוסי טהר היה איש משפחה אהוב, נשוי לליאת ואב לארבעה ילדים קטנים. הוא היה דמות מרכזית בשב"כ והקדיש את חייו לביטחון המדינה. נפילתו הותירה חלל גדול במשפחתו ובמערכת הביטחון. משפחת טהר גאה ביוסי ובמורשת שהותיר, אך חשה את כאב האובדן בכל יום.

"אני לא מרגיש גיבור. לקחתי את המבלים, הוצאתי אותם החוצה. חילצתי אותם מאיפה שהם היו. עשיתי את כל זה תחת אש".

רמי מספר על השאלות ששאלו הניצולים אלו את אלו אם הם ראו מה קרה פה, ומה עשו להיא ומה היה בדיוק שם, ודמעות זולגות מעיניו.

בבוקר השבעה באוקטובר, רמי שני יצא לנסיעת אופניים שגרתית עם חבורת רוכבים. הם יצאו מצומת אורים בשש או שש ורבע בבוקר. המסלול המתוכנן היה מעגלי – דיווש באופניים לעבר מגן דרך כביש 232 לעבר כיסופים, במטרה להדרים לרעים ולנסוע צפונה יותר לעבר שדרות ומשם – חזרה לנתיבות, צומת גילת ואופקים וחזרה לאורים.

כשהגיעו לנחל הבשור, הרקטות והיירוטים כיסו את השמיים.

אבל היה עוד משהו. רעש של נשק קל, מולם. הם זיהו גם את הכדורים. 

רמי והרוכבים הסתתרו בתעלה סמוכה, בזמן שמטח הרקטות נמשך. הם מיד הבינו שמדובר באירוע מסוג שהיה עדיין לא מוכר. כעבור 25 דקות החליט לחזור לצומת אורים.

בתחנת הדלק של צומת אורים, הרוכבים התמקמו במיגוניות הסמוכות. רמי הותיר את הרוכבים מאחור וחבר לקבוצת רכבי ביטחון שיצאה לכיוון צומת רעים, משם כבר התקבלו דיווחים על חילופי ירי בין מחבלים לכוחות הביטחון. ברקע, שמע שוטר מדווח על מבלים שבורחים מהמסיבה לעבר הנחל.

רכבי כוחות הביטחון, בהם גם רמי, נסעו על ציר 234, בין אורים לרעים. אחת לכמה דקות, ירדו מהרכבים, ירו לעבר מחבלים והמשיכו בנסיעה. כשהגיעו לחוות תל-אור, רמי עצר. הוא זיהה שם שלוש מכוניות, ומספר בני אדם. "כולם פצועים", הוא מספר. אחד מהם ניסה להשיג את מוקד מד"א בטלפון, אך כמו יתר מוקדי החירום – גם הוא קרס. רמי ניסה להיעזר בקשרים המקצועיים שלו, אבל גם בדוברות של מד"א איש לא ענה. הוא נסע לצומת אורים בתקווה לאתר שם פראמדיק שיבוא לסייע לפצועים הרבים, אך הבהירו לו שהחווה היא איזור מסוכן.

חרף הסכנה, רמי נסע שוב, להסביר את המצב. כשהוא הגיע, הוא מצא אישה פצועה צורחת בכאב. למזלם, הגבר הצליח להחליף את הגלגל שנקרע מירי המחבלים והשניים נחלצו בשלום. בנקודה הזו רמי ראה צעיר בדואי מבועת והסיע אותו לצומת אורים.

בדרך, רמי זיהה ליד תחנת השאיבה התקבצות של אנשים והוא נוסע אליהם. במקביל, רמי משדר בגלי צה"ל ומנסה לאסוף מידע מחברים בקיבוצים. חלקם לא עונים. חבר מניר יצחק שכן ענה, לחש לו שיש מחבלים בתוך הבית. הוא שאל איפה הצבא. לרמי לא הייתה תשובה.

כשהוא הגיע לקבוצה, הוא זיהה במרחק מספר מחבלים. "תעלו מהר, הם באים", הוא אמר לקבוצה. את החבורה הראשונה הסיע לצומת אורים, פרק אותם ושב על עקבותיו לתל אור. חלק מהאנשים כבר החלו להתקדם אל מושב פטיש, שם חולצו על ידי קרוביו של רמי דוידיאן. הוא החזיר את הקבוצה השנייה לצומת אורים, כשברקע ירי הטילים נמשך. רמי חילץ חמש קבוצות מבלים נוספות מהמסיבה.

תוך כדי ההסעות של המחולצים לצומת, רמי שומע את השיחות שלהם ומזדעזע.

רמי מספר על השאלות ששאלו הניצולים אלו את אלו, אם הם ראו מה קרה פה, ומה עשו להיא ומה היה בדיוק שם, ודמעות זולגות מעיניו. במקביל, הוא טוען שבזמן אמת נאטם לדברים, כדי להמשיך במשימה שנטל על עצמו.

אחרי שבעה סבבים, שהסתיימו במושב פטיש, כוחות הביטחון סיימו את משימת החילוץ של רמי.

אחרי שאתה עובר שם בין כמה בתים, או כשאתה מגיע ממש בשניות ואחרי שאתה מגיע לכמה ממ"דים מאוחר מדי ורואה את מה שיש, אז אתה מבין שאתה במרוץ נגד הזמן".

– מנחם קלמנזון

צוות אלחנן הורכב משלושה: אלחנן קלמנזון, אחיו מנחם והאחיין איתיאל. בצהרי ה-7 באוקטובר אלחנן ומנחם יצאו מעתניאל. אלחנן היה איש מוסד, ובילה את השבת בחיק משפחתו בעתניאל. מנחם היה בכפר רתמים. כשהחלו להישמע מטחים, נפילות ויירוטים, האינסטינקט הראשוני שלו היה להישאר בקרבת משפחתו. לעומתו, אלחנן גויס לפקד על כיתת הכוננות אותה הקים. מנחם הוקפץ.

בשעה 8:20 אלחנן העיר את ילדיו בבוקר וסיפר להם על המתרחש. שי, בנו, תיאר את אותו הבוקר בעתניאל: "הוא מספר לנו שפרצו הרבה מחבלים, מצנחי רחיפה, טנדרים ופוצצו את הגדר". אלחנן היה נסער, ותיאר בצבעים קודרים את המתרחש. "זה אסון בסדר גודל לאומי, יהיו יותר הרוגים מיום כיפור", הוא ניבא.

כשמנחם הגיע לעתניאל, הוא זכה לתדרוך מקיף מאחיו. "הייתה חדירה מאסיבית ליישובים, השתלטו על יישובים שלמים", הוא אומר. הוא התייצב להגנה על היישוב עד ארבע אחר הצהריים, אז אלחנן מסמס לו: "אני אורז ויורד לדרום". לאחר התלבטות קצרה, מנחם מחליט להצטרף. בטווח, אלחנן שומע מחברים – בהם גם מפקדים בצה"ל – על ילדיהם שתקועים וזקוקים לחילוץ.

כשהתקרבו לאזור העוטף, צץ קושי חדש: מחסומים צבאיים שנועדו למנוע זליגת מחבלים צפונה ושל אזרחים דרומה. תוך כדי גילוי תושייה, אלחנן מערים על החיילים ומשכנע אותם לאפשר להם לעבור. במקביל, הוא מתכתב עם חברים מהצבא ומבין שהמקום שבו הם הכי נצרכים הוא בארי.

בדרך, הם רואים את הנורא מכל: טנדר הפוך ולידו גופות של מחבלים עם הנשקים שלהם, מטולי אר־פי־ג'י מוטלים על הכביש עם רקטות בפנים, דרוכים להפעלה. מעצם זה שאיש לא אסף את הנשק, הם מבינים את עוצמת הלחימה. בשלב הזה אלחנן כבר הבין שיש קריסה כללית.

בכניסה ליעד, קיבוץ בארי, הם נתקלו בכאוס. עשרות חיילים מחוץ לקיבוץ, מחכים להנחיות. קצינים מחלקים גזרות. אזרחים, שקרובי משפחותיהם לכודים בבתים בקיבוץ זועקים לעזרה, אך הצבא מנסה להתאפס. סמוך לשער קצינים בכירים מחלקים גזרות, עם המון יחידות שנשלחו להציל את הקיבוץ. בתוך הקיבוץ – מלחמה: "ירי קל, כבד, פיצוצי רימונים, טילי כתף, ירי פגזים, אזעקות צבע אדום, נקודות עשן מכל בית".

למרות ריבוי הכוחות, אלחנן מבין שאיש לא קיבל על עצמו את משימת חילוץ האזרחים התקועים. הם נכנסו לחלץ ילדה בת 12, סבתא בת 90 ואת כל מי שיכלו. לאורך הלילה, הם המשיכו לחלץ אזרחים לכודים, גם כשהם עצמם מותשים ומפוחדים מהבאות. העיקרון העליון בו דבקו היה ש"אסור שאנשים ייצאו כמו פליטים". הם ניסו להסיח את דעת המחולצים מהזוועות. הם התעקשו שגם במצב הזה, הם יצאו בראש מורם ולא בבושת פנים: אשה שלבשה חזייה ותחתונים קיבלה דקת חסד למצוא בגדים, או מאמץ מיוחד לאתר מכשירי שמיעה ונעליים עבור אשה מבוגרת.

בבית האחרון אליו הגיעו, הם היו מותשים. גם הסוללות בפנסים אזלו. הם הסתתרו בתוך בית, כשהאור בחוץ כבר עלה. אלחנן נכנס ראשון, פתח את הדלת וצעק "הותקלתי". צרור ירי הפיל אותו לקרקע. מותו נקבע בשער של בארי, במקום שאליו חילץ יותר ממאה מתושבי הקיבוץ.

״אני רואה שהוא שם ציצית, לובש חולצה לבנה של חג, מכפתר אותה. הם אוספים את כל המחסניות האפשריות מהבית, חוסמי עורקים בכיסים, מצטיידים במה שיש, ויוצאים״.

– שרית אוחיון, אשתו של משה אוחיון ז"ל ואמו של אליעד אוחיון ז"ל

בבוקר שמחת תורה הבית של שרית ומשה (52) אוחיון המה מאורחים. הצעירים שמילאו את הבית ישנו בכל מקום: בחדרי השינה, בסלון, בכל מקום שהייתה בו מיטה או ספה פנויה. שמחת תורה הוא ה־חג, בה"א הידיעה, של אופקים בכלל ושל משפחת אוחיון בפרט: זו השנה השלישית שבה הם מארחים לחג את חניכי 'קו לחיים', ילדים בעלי מוגבלויות והחונכים שלהם, ובשנה הזו הגיעו להתארח כ־80 צעירים שפוזרו בבתי השכונה. בליל החג שאגות השמחה, השירים והריקודים נשמעו למרחוק, והציפייה לקראת תפילת הבוקר שבה ההקפות מתארכות עד שעות הצהריים המאוחרות, הרקיעה שחקים. על האירוע המורכב הזה ניצח אליעד (23) אוחיון, שהתנדב במשך שנים ב'קו לחיים' והיה הרוח החיה בו.

ב-6:30 נשמעה האזעקה הראשונה. "הבית שלנו היה מפוצץ", נזכרת שרית. ההפתעה הייתה מוחלטת. משה הסתובב ברחבי הבית, לוודא שכולם מתעוררים ואוסף את כולם לממ"ד. ביניהם, גם בעלי מוגבלויות קשות שצריך לשנע לתוך הממ"ד השכונתי. כשמבינים שהמטח רצוף, מוותרים על החזרה לשינה.

הבית של משפחת אוחיון נמצא בנקודה המערבית ביותר בשכונה, הכי סמוך לאשכול – משם מגיחים המחבלים.

כששרית חוזרת למטבח, להתארגן היא שומעת קולות ירי. היא צועקת לבעלה שיש ירי, והוא מגיב: "כן, יש אירוע. אנחנו יוצאים".  משה ואמיתי, הבן הבכור, יוצאים עם נשקים, מחסניות, חוסמי עורקים וכל ציוד אפשרי. 

בינתיים, תושבים מהשכונה הסמוכה, להם אין ממ"ד, יוצאים החוצה לראות מה קורה. חלקם יוצאים להתבונן ביירוטים, חלק למקלטים והמיגוניות. משה דוחק ודוחף אותם אל תוך המקלטים ומסביר להם איך לנעול את עצמם. הוא מזהיר אותם: "עד שאתם לא מקבלים אישור, אתם לא יוצאים משם". אבל משה יצא.

הוא רצה להגיע למחבלים, לעצור את האיום. בנו אליעד הגיע עם מפתחות הרכב והציע לנהוג, כשמשה ישב לצידו ויירה לעבר המחבלים. המחבל הראשון שהגיע לשכונה ניסה לירות לעבר נער שראה בשכונה, אך נתקל במעצור. אחרי שהצליח לשחרר את המעצור בנשק, הכדור שירה פגע דווקא במכסה המנוע של הרכב של משה. משה פורק מהרכב, מחסל מחבל שנופל על רכב ממול.

השניים התקדמו לעבר המחבלים שהתרכזו במשולש הרחובות הגורן, החיטה והתמר. ברחוב התמר נמצא ביתה של משפחת בילייה, משפחה מוכרת בקהילה. בבית אמא, שני הבנים שלה, הכלות שלהם וששת ילדיהם הקטנים. כשהירי מתחיל, המשפחה עולה לקומה השנייה של הבית, והבן הצעיר, אריאל (28), מאבטח במעבר כרם שלום, צופה מהחלון כדי להבין את תמונת המצב. הוא רואה קבוצה של חיילים יורדת ברחוב, מולם מגיע שוטר והם מכוונים את הנשקים לעברו. אריאל צועק להם: "הוא משלנו, אל תירו!". הוא לא ידע שלא מדובר בחיילים אלא במחבלים, שרוצחים את שוטר ולאחר מכן מתבייתים דווקא עליו. הם הפגיזו את הבית כהוגן ופורצים אליו.

אריאל דוחק במשפחה לצאת מהחלון האחורי ולהסתתר על הגג. דווקא הוא, שיצא מהבית אחרון, נהרג. שאר בני המשפחה, ארבעה מבוגרים וחמישה ילדים, הסתתרו במשך שעות צמודים לקיר בפחד מוות, כשהם לא יודעים מה עלה בגורלו של אריאל. את הילדים הם מחביאים מתחת לקולטי השמש כשהתינוקת בת החודש צמודה לאמא, יונקת. רק כעבור שעות ארוכות כוחות יס"מ שהגיעו למקום חילצו את בני המשפחה כשחילופי האש עדיין מתנהלים בקצה הרחוב.

בינתיים, ככל הנראה, ממרחק שני בתים מבית משפחת ביליה, משה יורה לעבר המחבלים שבחצר הבית. מאחוריו מגיח מחבל נוסף שיורה בו למוות. אליעד מספיק לדווח בטלפון "אבא נפגע!" ומתקרב אליו, אולי כדי לנסות לטפל בו ואולי כדי לקחת את האקדח שעדיין בידו. המחבלים יורים בו מאחור, ואליעד נופל על אביו. כך הם נמצאים ביום למחרת.

הם ראו הרבה מאוד רכבים שבורחים – 'תסתובבו, תברחו, אל תתקרבו' – והם לא הסתובבו, לא ברחו, אלא המשיכו".

– הרב שמואל סלוטקי, על בניו ישי ונועם ז"ל

בבוקר שמחת תורה, כשהחלו להישמע אזעקות בבאר שבע, ישי היה עם אשתו ובתם בבית. בגלל שהם שומרי שבת, הם לא ידעו שלצד האזעקות, היו גם חדירות. השכנים, אותם פגשו בחדר המדרגות ששימש כמרחב מוגן, סיפרו להם על היקף הפלישה בעוטף עזה.

לשני האחים היה אופי דומה. אביהם, שמואל, מספר שהם היו חדים באופן יוצא דופן. הם לא היו מחכים שיגידו להם מה לעשות, הם פעלו לפי שאיך שהבינו ותפסו את המציאות ופעלו בהתאם.

כשישי הבין מה קורה, הוא מיהר לחזור הביתה, ללבוש מדים ולהצטייד באקדח. הוא לקח את אשתו ובתו לבניין הסמוך, שם גר אחיו נועם. הוא הסתובב ויצא לדרך. כשנועם הבין מה ישי עשה, הוא הלך בעקבותיו – עלה על מדים, נשא אקדח ויצא אחריו. אחרי היציאה מבאר שבע, השניים חברו יחד.

הם נסעו דרך כביש באר שבע, צומת משמר הנגב, עבור בצומת סעד, חצו את 232, ועצרו בצומת עלומים.

במצלמות גו-פרו של מחבל שהגיעו לידי המשפחה ניתן לראות איך החוליה עליה פיקד יוצאת מעזה ומתמקמת בצומת עלומים. מדובר על כוח בסדר גודל של כ-40 מחבלים, שנשאו תחמושת רבה, כולל משגרי RPG. כל רכב שנקלע למארב, רוסס ביריות. במצלמות האבטחה של הקיבוץ ניתן לראות את ישי ונועם מגיעים לצומת, מחנים את הרכב מאחורי תחנת האוטובוס והמיגונית בכניסה לעלומים. לידם, רכבים מנוקבים ביריות. רכב אחר סופג פגיעת RPG. השניים יורדים מהרכב ויורדים לתעלה שנמצאת מאחורי המיגונית. הם מזהים חייל וקצין, שנמצאים תחת אש המחבלים. המחבלים זיהו את שני האחים והחלו לירות לעברם. בינתיים, החייל והקצין הצליחו להיכנס למקום מסתור בקיבוץ. הנוכחות של השניים שם הטרידה את המחבלים ומנעה מהם, בין היתר, לכבוש את קיבוץ עלומים.

בשעה 10:30 המכשיר הסלולרי של נועם נדם.

שמונה שעות לאחר מכן, כשהאזור עדיין רוחש קרבות, אחיהם הגדול אורי יצא לחפש אותם לפי איכון שמסרה לו אשתו של נועם. הוא זיהה במקום גופה שרופה, במימדים דומים לאלו של ישי. הוא ענד שעון דומה לזה של ישי ולידו היה גם כובע זיהוי משטרתי, כזה שישי הצהיר שיחבוש במקרה שיתגלגל לאירוע.

המסירות של נועם וישי למען הכלל היא המפתח ללכידות החברתית במדינת ישראל.

"חשבתי, מה אגיד לעצמי אם אני לא אכנס? איך אני אחיה עם זה אחר כך? אני יכול עכשיו לברוח ולהתחבא, אבל לא אוכל לחיות עם זה ששמעתי איך אנשים נהרגים ולא נכנסתי לנסות לעזור להם״.

– יגאל זינגר, חוקר זי"ט בימ"ר נגב

אם תשאלו את יגאל, הוא לא גיבור. רוסלן, החובש שניסה לעזור לו ולחסום את הפצעים שלו, הוא גיבור. איציק בזוקשווילי ויקיר בוכלמן, שחילצו אותו ועוד רבים אחרים עד שחטפו פגיעה מטיל, הם גיבורים. ג'יי אר. דוידוב שניסה לחלץ אותו, הוא גיבור. אלון ברד וסיוון ינין וכל 54 השוטרים שנפלו בקרבות של השבעה באוקטובר –  הם גיבורים.

יגאל עצמו התלבט בכלל אם לקבל את המשמרת על פסטיבל הנובה. העבודה הרגילה שלו כוללת חילוץ ראיות מאמצעים טכנולוגיים. מטבע הדברים, רוב העבודה היא משרדית ולא בשטח. ברוב הימים, יגאל לא לובש מדים. אולי זו הסיבה בגללה לפני שיצא למשמרת של פסטיבל הנובה אשתו התעקשה להצטלם איתו.

המשימה של יגאל, ככוח תנועה, הייתה פשוטה: ישיבה בניידת עם אורות כחולים, כדי שאנשים יוכלו לזהות את הכניסה למסיבה. הניידת חנתה בכביש בין עירוני, בפיצול בין שדרות לאופקים.  בהתאם להנחיות פיקוד העורף, נאמר לשוטרים כי במידה וישוגרו טילים ההנחיות הן לשכב על הרצפה ולהגן על הראש, ואם הדברים יגיעו לכך – לפזר את האנשים.

המסיבה התנהלה כסדרה, אך בשלוש לפנות בוקר, ארבע שעות לפני סוף המשמרת, אשתו שולחת הודעה. "הכול בסדר?" עמוק בפנים, כנראה הרגישה שמשהו לא תקין. אבל באותן שעות – הכול היה בסדר.

בשש וחצי, יגאל היה במרחק שלושים דקות מסיום המשמרת. אך לחמאס היו תכניות אחרות. השמיים התמלאו בפיצוצים. ב-7:00, כשהוא היה אמור לסיים את המשמרת, הכוחות כבר החלו לפזר את המבלים.

יגאל, שהוצב כאמור ביציאה מהמסיבה, שמע מהאנשים שעוזבים את המסיבה שירו עליהם. הוא לא האמין. אולי מדובר ברסיסים מטילים, חשב. אבל הם התעקשו. אחד מהם דרש ממנו להסתכל ברכב שלו. הוא היה מחורר בדלת הסמוכה לנהג. אנשים המשיכו להימלט מהמסיבה, חלקם פצועים.

במקביל, נודע כי מחבלים פשטו על שדרות. יגאל קיבל הנחיה שלא לאפשר למבלים הנמלטים לנסוע לשם, אלא רק לאופקים. אך המחבלים כבר החלו לחסום את הציר בעצמם, וירו לכל מי שהתקרב. הוא נזכר בשביל עפר שראה בדרך ובדק לאן הוא מגיע. נתיבות. בקשר הוא לא שמע דבר על נתיבות, וכיוון את ההמונים אחריו לשם. הוא הודיע למפקד שלו, אלון ברד, שהוא ייסע בשביל הזה וביקש שיגיד לכולם לנסוע בעקבותיו, לנתיבות. כששאל את אלון מה יהיה איתו, אלון השיב שהוא נשאר שם. הוא ויתר השוטרים לחמו עד הכדור האחרון.

בדרך הוא שמע מה קורה במסיבה. חבריו שנותרו מאחור התחננו לסיוע, ויגאל ידע שאין לתגבורת איך להגיע. בנתיבות הוא דרש ממפקד התחנה תחמושת ולהוציא כוח חזרה למסיבה, אך המפקד נערך לתרחיש השתלטות על התחנה – כפי שקרה בשדרות. לתחנה בנתיבות הגיע גם אורן זבידה, מדריך יס"מ ולוחם, ששמע את הדיווחים והגיע לתחנה עצמאית. אורן התהלב כארי בכלוב, מחפש איך לעזור. השניים חברו מיד.

הם נסעו בעקבות דיווח על מחבלים שהגיעו לנתיבות ומשם המשיכו לדיווח על מחבלים באופקים. הם נסעו וראו את הכוחות הרבים. בשלב זה, עלתה בקשר שוטרת מהמסיבה בנובה, שניות לפני שנרצחה. כשהם שמעו 'אללהו אכבר' בקשר המשטרתי, השניים הבינו שהמקום היחיד אליו אפשר לנסוע הוא המסיבה.

הם חצו את כביש 234, אותו כביש שיגאל ניסה לרוקן קודם לכן. המראות היו מזעזעים. בצדי הכביש רכבים מרוסקים, מחוררים, שנפגעו מהמחבלים שירו לכל עבר. השניים התקדמו לכיוון קיבוץ רעים, שם כמעט נפגעו מטיל RPG שנורה לעברם. הם הבינו שהניידת מושכת אש והם פרקו ממנה. הם ניסו לאתר את מקור הירי ללא הצלחה ונחלצו על ידי ג'יפ ממוגן של יחידת יואב. אך כמו הניידת, גם הג'יפ משך אש. הם הצליחו להתקדם רק כמה מאות מטרים לפני שנאלצו לעצור. הם נעמדו לצד הרכב, מנצלים את דלתות הרכב כמחסה מפני הירי ויורים לעבר מקורות הירי. במהלך חילופי האש, יגאל נפגע עם כדור אחד שפוגע בשתי רגליו. כוח חילוץ, שהובל על ידי מפקד תחנת רהט ג'יי אר דוידוב ניסה ללא הצלחה להוציא אותם. פגיעתו האנושה של יגאל הובילה אותו להשלים עם מר גורלו, אך לגורל היו תכניות אחרות. הוא שלח את איציק בזוקה ויקיר בוכלמן ז"ל, על ג'יפ מג"ב, שחילצו אותו ואת מי שהיו בג'יפ. בזכותם, אנו זוכים לשמוע על עוד גיבורים.

"את רואה פצועים והרוגים,ומחכה למד"א – ומד"א לא מגיע. אז אני אומרת שם לאיזה בחור: "תקשיב, אני גרה קרוב. אני הולכתי להביא את הרכב הפרטי שלי".

ביומיום טלי חדד, 49, היא גננת. אבל לפני שמחת תורה של השבעה באוקטובר, היא לא הרגישה במיטבה. למרות תכניות מקדימות לנסוע לחמות, היא החליטה לבטל ולהישאר בבית עם בני משפחתה.

בבוקר השבעה באוקטובר, בעלה הקדים לצאת לבית הכנסת. הוא בעל קורא. בנה איתמר וחברתו, הלכו לישון מאוחר, אחרי ישיבה אל תוך הלילה עם חברים. בין החברים היו גם נהוראי סעיד וגורי, שנרצחו באותה שבת שחורה. 

כשהאזעקות נשמעו ב-6:30, כל מי שנמצא בבית נכנס לממ"ד. ברקע נשמעים מסוק ויריות, ואיתמר זיהה ירי מכלי נשק צבאיים. הוא הבין שמשהו אחר קורה. הוא לקח את הנשק שלו ויצא החוצה באמוק. חברתו התייפחה בבכי, בדאגה. טלי אמרה לאיתמר שילך, ויעשה את מה שצריך. היא יוצאת אחריו, יחד עם בתה הבכורה מיטב. "רציתי לדעת לאן הוא הולך", היא מסבירה. "זו המחויבות האישית שלי". שהירי מגיע דווקא מכלי נשק צבאיים. הוא לוקח את הנשק שלו ויוצא החוצה באמוק. טלי וביתה מיטב יוצאות מהבית ורצות אחרי איתמר. "רציתי לדעת לאן הוא הלך", היא מסבירה. "זו המחויבות האישית שלי".

השלושה מתפצלים. איתמר על הכביש הראשי, האם ובתה רצות במשעול, בין הבתים. כשצרור ירי נשמע באוויר, הן נעצרות. מכר שפוגש אותן, הוא קורא להן לשוב הביתה. אבל הן בשלהן. מאחוריהן נשמעת אשה זועקת לעזרה. היא ברחה מהבית שלה, כי מחבלים נכנסו אליו. טלי ניסתה להסות ולהרגיע אותה, אבל אז מיטב דוחפת אותה אחורה. שיירה של מחבלים מאחוריהם. היא מתארת אותם – הם לובשים אפודים ירוקים, עם סרטים על הראש, נושאים נשקים שמופנים מעלה שנושאים עוד אמצעי לחימה. הם הולכים לעבר בניין. טלי לא יודעת להסביר למה היא לא הצליחה לראות אותם, אבל כשנשמע ירי נוסף, היא מבינה שהם אכן שם. היא גם מבינה שזה הקרב שבו איתמר, בנה, נמצא. היא משלחת את מיטב הביתה, בזמן שהיא תלך לחפש את בנה. אבל מיטב נעצרת אצל משפחת זכות.

הכוחות מתחילים להגיע, אבל הם מפוחדים ומבוהלים. הם גם דורשים ממנה להתפנות, אבל היא מסרבת. הם נקלעים לזירת קרב. היא נשכבת על המדרכה, ליד תחנת האוטובוס. אלכסונית ממנה היא מזהה מחבל וקוראת לכוחות לחתור למגע. שוטר אחד נדרך ויורה לעבר המחבל, שמסתתר בתוך מיגונית סמוכה. מצדה היא שומעת קריאות 'אללהו אכבר' וצרור יריות. שוטר מרים אותה וגורר אותה למקום מסתור אחר, מאחורי עץ דקל. בינתיים, מהבניין ממנו שמעה את קריאת המוות, גוררים גופה החוצה. היא ניגשת לכסות אותה ולומר קריאת 'שמע'.

ברקע, נמשכות הקריאות על הרוגים ופצועים, אך כוחות ההצלה מסרבים להגיע. היא לוקחת את מלאכת הפינוי על עצמה, כאשר היא מסבירה לכוחות שהיא גרה בסמיכות, ויוצאת לדרך להביא את הרכב שלה. בדרך, היא נתקלת באזרח חמוש. היא מסבירה לו איך להגיע לבית שלה, עם הכדים והעציצים, כדי להביא לה את הרכב. מיטב, שהייתה בבית סמוך, שומעת את אמה ויוצאת – יחד הם רצים לבית, להביא את הרכב.

הפצוע הראשון שהיא מפנה הוא איתמר, בנה. חולצתו ספוגה בדם. מכנסיו קרועים, במאמץ לייצר חוסם עורקים. הנשק שלו מחורר ראשו מוטה הצידה. הוא שואל אותה: "אמא, מה את עושה פה?" אבל היא מעלה את איתמר יחד  עם פצועים נוספים לרכב.

מסתבר שאחרי שהתפצלו, איתמר חבר לשלושה אזרחים חמושים באקדח. שניים מהם נרצחו והוא הצליח להינצל, אך נפגע קשה בבטן. כשטלי אספה אותו לרכב, היא חשבה לנסוע לסורוקה, אך הבינה שבמצבו של איתמר, עדיף שיגיע לרפואה דחופה כמה שיותר מהר. היא הסיעה אותו לאמבולנס. גם הפצועים הנוספים שהיו ברכב פונו באמבולנס.

אחרי שנפרדה מבנה, היא חזרה אל המקום ממנו באה עוד שלוש פעמים. בסך הכול, ביצעה ארבעה סבבי חילוץ, בהם הצילה 12 פצועים.

כשהגיעה יחידה לנהל את האירוע, טלי הבינה שהיא סיימה את חלקה, ונסעה לבית החולים, לבנה הפצוע.

״היה ירי מטורף על הפח, ירי אינטנסיבי מאוד. חוטף את הכדורים ותופס איזו עמדה מאחורי הפח, ומאז אני לא זז".

חיים סאסי הוא ר"מ בישיבת ההסדר המקומית ומתנדב ב'איחוד הצלה'.

שמחת תורה בישיבה מתחילה בערב שלפני. הייתה, לדברי סאסי, שמחה לא נורמלית. "היינו באורות", וכולם נערכו לקידוש ולהקפות ביום שאחרי.

ב-6:30 התחיל רעש, אזעקות של צבע אדום וירי.

המרפסת בבית משפחת סאסי צופה מערבה, לעבר בית הכנסת. בעודם עומדים במרפסת, סאסי שמע את הארטילריה, היריות, לצד הכוננות עם שחר ואמר להם: "ככה נראית התקפת מוצב, יש חדירה לשדרות".

ככונן ב'איחוד הצלה', הוא חש חובה לצאת על קטנוע. אט אט הגיעו דיווחים על פצועים, ברמב"ם ובמשה רבינו. והרב סאסי הבין שמחבלים חדרו לשדרות. בדיעבד, הוא יודע לומר שהמחבלים שלחו ארבע חוליות לשדרות, כאשר מכל כניסה לשדרות הגיעו שני טנדרים לבנים עם עשרות מחבלים עליהם.

הוא בחר לנסוע לעבר פצוע הירי ברחוב משה רבינו, לבית הכנסת. הוא נסע לשם בזהירות, סורק עם אקדח את המרחב. בניסיון לאתר את הפצוע, הוא הפעיל סירנות על האופנוע, אבל לא ראה איש. בזמן אמת, חשב שחדרו לשדרות 2-3 מחבלים, דרך מנהרה. זה תרחיש האימים אליו התכונן. בדיעבד, התברר שאחד הטנדרים אחריהם רדף בכלל דלק אחריו – ושהיו בו הרבה יותר מחבלים.

בזמן שהוא מחפש את פצוע הירי ברחוב משה רבינו, הוא שומע בקשר על עוד פצועים. כונן מדווח שהוא לכוד בתחנת הדלק בכניסה לעיר, כי יש שם מחבלים.

הוא חצה את הרחוב הראשי בשדרות, מנחם בגין, עליה יש את כיכר שמיר. הוא הבין שכל מי שינסה לצאת מהעיר ייקלע למארב של מחבלים. בצד השני הוא מזהה שוטרים תופסים מחסה מאחורי מכוניות ולצידם מוטלת גופה. סאסי מחליט לנסות לחסום את היציאה מהעיר. "כל מי שייצא בעצם יחטוף". הוא לא רואה מחבלים, אבל שומע את כל הירי היטב.

הוא מתחיל לטפל בפצועים ורואה שרובם פגועי ראש. "לא טבח ולא צרור, כדור אחד בראש". אדם מהדיור המוגן הסמוך מכוון אותו מפצוע אחד לשני, והוא הולך לפי ההנחיות. בהיתקלות הוא מצליח לחסל מחבל וסאסי מודיע בקשר: "מחבל חוסל, נגמר האירוע". מנהל הסניף, נהוראי דרשן, עולה בקשר מיד לאחר מכן ומדווח: "איזה נגמר האירוע? טנדר שלהם יורה עליי!"

סאסי ממשיך במסע. על הצומת של סמטת קדש הוא רואה לראשונה טנדר לבן של מחבלים, אבל הטנדר ריק, מתצפת על הכניסה לתחנת המשטרה. מדבריו של סאסי אפשר להבין את הסדר שבו עבדו המחבלים. בתוך הטנדר הוא רואה פאות נוכריות, מזוודה של רובה צלפים, וערימות של מטולי RPG. המחבלים פרסו מול התחנה, ירו ברכב שעבר, ירו RPG על היומן ואז הסתערו על התחנה.

כשסאסי הגיע, השוטרים כבר נסוגו מהתחנה לעבר מרכז החוסן, במרחק 50 מטרים. מסביב הוא זיהה הרבה שוטרים פצועים, בהם גם מפקד התחנה רבש"צ רונן גבאי, שהיה פצוע. סאסי רצה להתחמש וביקש את הנשק של גבאי. גבאי הפנה אותו לשוטר שהיה מעבר לכביש, שכוב. סאסי שאל בתמימות, למה לא ללכת להביא אותו. גבאי הסביר שיש צלף שיורה. סאסי ביקש מכת אש, כדי להסוות את הריצה שלו לעבר השוטר הפצוע. הוא רצה להביא את הנשק של גבאי, להתחמש. להפתעתו, מכת האש הייתה מינימלית. לא הייתה להם ארטילריה או הרבה תחמושת, רק כמה אקדחים. הוא נאלץ לרוץ חשוף. כשהגיע לשוטר גילה שאין לו דופק. הוא בדק שוב ושוב עד שנורה בברכו ונשכב בעצמו על השוטר הפגוע. הוא ניסה להסתתר מאחורי פח מתכת, אבל נורה שוב – בלחי וביד.

כעבור זמן מה, הגיע רכב משטרתי וסייע לחלץ אותם החוצה. יעקב נהג, רונן ישב לצידו. על סאסי הושיבו שוטר בשם מתי. מתי היה פצוע ירי בגב וסאסי הסיר את אחת התחבושות שהיו עליו כדי לנסות לסתום את החור שהיה לו בגב. בלית ברירה, דחף את האצבע כמעט עד הסוף אל תוך הגב שלו. כשהגיעו לאמבולנס שפינה אותם לבית החולים, ניסו להפריד בין השניים, אבל סאסי לא שחרר. הוא הזהיר אותם שיש למתי חור בגב. בלית ברירה, פינו את שניהם על אותו קרש ורק באמבולנס עצמו הפרידו ביניהם.

"יש לך אפס בחירה, אתה לא יכול לשלוט בזה. זה מעל הכוח שלך. יש לך את היכולת, את הכלים, ושוחטים אנשים ברחובות. איך הייתי חי אם הייתי יודע שיש לי אקדח ולא הייתי משתמש בו?"